בגיל 22, צעירה ותמימה, ארזתי את כל חולצות הבטן שלי ועברתי מחיפה לירושלים. אף "את לא יכולה לצאת ככה מהבית" מאמא לא יכלה להכין אותי לחוויה המסחררת שהיא להתלבש חשוף בירושלים.
במקרה הגרוע היו אלה שבער בהם הצורך לעצור את החיים שלהם רק כדי ליידע אותי שאני שרמוטה, אבל גם במקרה הטוב התגובה נעה בין פשוט לשאול אותי למה אני מתלבשת ככה (בלי שלום, מה נשמע, ישר "אפשר גולדסטאר" ו"למה את תמיד לובשת חולצות בטן?") לבין נשים שהעניקו לי את מדליית הפמינסטית שנלחמת בירושלים השמרנית, כאילו שהתהלכתי ברחובות העיר עם חזה חשוף מעוטר כיתובי מחאה.
האמת היא שלבשתי חולצות בטן כי זה מה שהיה בא לי. לא כמלחמה פמינסטית, לא כניסיון לפתות גברים ברחוב, פשוט כי סתם היה בא לי.
אז מדוע כל פעולה נשית שניתן לקשר אותה למיניות ישר מצטיירת כמחאה? האם עצם הקיום שלי כאישה ופעולותי מותרות כדיון ציבורי?
הרגשתי את המלחמה הקטנה שלי מתפוצצת לקנה מידה עולמי כשקארדי בי ומייגן די סטליון הוציאו את יצירת המופת WAP, והעולם לא יהיה שוב אותו דבר.
האינטרנט ישר התרומם לקריאת זעקה "החפצה!!". הרי אישה בוגרת מדברת על סקס ועל מה היא אוהבת במיטה. איזו אימה! עכשיו כל הטיעון הפמינסטי על תרבות האונס והחפצה ירד לטימיון כי ראפרית אחת החליטה להוציא שיר שמציין את עצם העובדה שיש לה איבר מין.
לשם השוואה, ליל ווין אמר פוסי 766 פעמים במהלך הקריירה שלו וזה אף פעם לא היה על הפות שלו. החברה אוהבת לדבר על מיניות של נשים מבחוץ, מעיניים של מישהו אחר כמשהו נפרד מבן אדם, כאילו פות יכול ללכת לטייל בעצמו בעודו מחזיק את היד לחברו הטוב ציצים ולחפש גברים לשמח.
נשים שלוקחות בעלות על המיניות שלהן, גם אלה שבוחרות להציג אותה וגם אלה שלא, הן הקריפטונייט של החפצה. ברגע שאשה משייכת את המיניות שלה לעצמה יותר קשה לנתק אותה ממנה לכדי מוצר נפרד שאפשר למכור.
עצם הנסיון לשכנע אותנו שלהציג את המיניות שלך גורמת להחפצת נשים הוא המחפיץ מכל (כל זאת ועוד בספרי הבא - "האינספשיין של ההחפצה"), שכן גם כשזו המיניות שלי שהיא מורכבת ממני היא עדיין חפץ.
המיניות שלנו והגוף שלנו הם חלקים בלתי נפרדים מאיתנו ואנחנו הבעלים הבלעדיים שלהם. נשים שלא מתביישות בגוף ובמיניות שלהן הן לא מחלקה באילומנטי שמנסה לשכנע את כולן לקיים יחסי מין ולהסתובב ערומות ברחוב. אנחנו פשוט נשים, אינדבדואליות שעושות מה שטוב לנו, ומי שלא טוב לו, יום טוב לו.
האמת היא שלבשתי חולצות בטן כי זה מה שהיה בא לי. לא כמלחמה פמינסטית, לא כניסיון לפתות גברים ברחוב, פשוט כי סתם היה בא לי.
אז מדוע כל פעולה נשית שניתן לקשר אותה למיניות ישר מצטיירת כמחאה? האם עצם הקיום שלי כאישה ופעולותי מותרות כדיון ציבורי?
הרגשתי את המלחמה הקטנה שלי מתפוצצת לקנה מידה עולמי כשקארדי בי ומייגן די סטליון הוציאו את יצירת המופת WAP, והעולם לא יהיה שוב אותו דבר.
האינטרנט ישר התרומם לקריאת זעקה "החפצה!!". הרי אישה בוגרת מדברת על סקס ועל מה היא אוהבת במיטה. איזו אימה! עכשיו כל הטיעון הפמינסטי על תרבות האונס והחפצה ירד לטימיון כי ראפרית אחת החליטה להוציא שיר שמציין את עצם העובדה שיש לה איבר מין.
לשם השוואה, ליל ווין אמר פוסי 766 פעמים במהלך הקריירה שלו וזה אף פעם לא היה על הפות שלו. החברה אוהבת לדבר על מיניות של נשים מבחוץ, מעיניים של מישהו אחר כמשהו נפרד מבן אדם, כאילו פות יכול ללכת לטייל בעצמו בעודו מחזיק את היד לחברו הטוב ציצים ולחפש גברים לשמח.
נשים שלוקחות בעלות על המיניות שלהן, גם אלה שבוחרות להציג אותה וגם אלה שלא, הן הקריפטונייט של החפצה. ברגע שאשה משייכת את המיניות שלה לעצמה יותר קשה לנתק אותה ממנה לכדי מוצר נפרד שאפשר למכור.
עצם הנסיון לשכנע אותנו שלהציג את המיניות שלך גורמת להחפצת נשים הוא המחפיץ מכל (כל זאת ועוד בספרי הבא - "האינספשיין של ההחפצה"), שכן גם כשזו המיניות שלי שהיא מורכבת ממני היא עדיין חפץ.
המיניות שלנו והגוף שלנו הם חלקים בלתי נפרדים מאיתנו ואנחנו הבעלים הבלעדיים שלהם. נשים שלא מתביישות בגוף ובמיניות שלהן הן לא מחלקה באילומנטי שמנסה לשכנע את כולן לקיים יחסי מין ולהסתובב ערומות ברחוב. אנחנו פשוט נשים, אינדבדואליות שעושות מה שטוב לנו, ומי שלא טוב לו, יום טוב לו.
(כותרת מתוך השיר "מסיבה" של יסמין מועלם)
הספר המאויר שלי על מיניות נשית - "רטובה" הספר
הספר המאויר שלי על מיניות נשית - "רטובה" הספר
